מהי סלסה בעצם?
הסלסה זהו סוג של ריקוד ולא רק רוטב כפי שרובנו מכירים ועל מנת שתכירו את מושג הסלסה שמתי לכם כאן קצת רקע על הריקוד הזה אז שיהיה לכם קריאה נעימה
ההיסטוריה של הסלסה
כיצד הגיעה הסלסה אלינו
ההיסטוריה
ישנם ויכוחים רבים על המקור המדויק של ריקוד הסלסה. אך כולם מסכימים כי שורשו של הריקוד הלטיני טמון בפולקלור האפריקאי.
המוסיקה האפריקאית המקורית מנוגנת במקצבים שאינם מוכרים לאוזן המערבית 6/8) למשל( ומלאים ב"הפסקות" )סינקופות( שהופכות אותם לתוססים וקופצניים. הריקוד האפריקאי גם הוא, מהיר מאד, ומלא תנועות מותניים מוגזמות ומתפרצות. אחד המאפיינים הבולטים במוסיקה האפריקאית הוא ה"קלאווה" ) (, מקצב בסיס המנוגן בדרך-כלל על שני גזירי עצים קטנים, ומשמש כמורה דרך לנגנים ולרוקדים כאחד. קבוצת הריקודים הלטינית שנגזרת ממנה מכונה לכן dances base Clave ריקודים מבוססי "קלאווה", שכן לרוב ה"קלאווה" מכתיב לא רק את הקצב אלא גם את צורת הריקוד. בפולקלור האפריקאי שימש הריקוד כתפילה למגוון של אלים האחראים על תחומים שונים בחייו של האדם. עד היום קיימות בקובה "קביולוס" - כיתות חשאיות, המשמרות מקצבי-תפילה ללמעלה ממאתיים אלים שונים.
עם התפשטות תופעת העבדות, התמלאו האיים הקאריביים בבני ה"יורבה" ה"בנטו" ה"קנגו" ושאר שבטיםממערב אפריקה, שהביאו עימם את הפולקלור והתרבות שלהם. הריקוד האפריקאי קיבל בשבי מגוון תפקידים חדשים. כמו למשל עיסוק מוסתר באומנות לחימה כמו
הקפוארה, או הצגה בעלת מסר חינוכי - כמו הרומבה. הרומבה היא מעין פנטומימה חושנית, המעבירה לעתים מסר כפול: חינוך הצעירים שבקהילה להתנהגות נאותה, על פי מסורת הקהילה האפריקאית, והעברת מסר בעל אופי מיני יותר למבוגרים. ניטיב להבין את הדבר אם נתבונן בריקוד חושני שהוא אחד הצורות של ה"רומבה" - ריקוד ה"ימבו": הריקוד "לילה" , הוא סוג של "ימבו" המספר, בפנטומימה כמובן, סיפור על אדון שמנסה "להתחיל" עם השפחה השחורה שלו ששמה "לילה". וככה זה נראה בערך:
ה"מנצח" מתחיל להקיש על שני גזרי העצים שלו. מקהלה של תופים מצטרפת ומלווה אותו בקצב מונוטוני. בפינת הרחבה מתחילה רקדנית להזיז את הגוף )אבל את כל הגוף...( לפי הקצב, ובו-זמנית מזיזה את הידיים בתנועות של אחת שמטאטאה רצפה. אל הרחבה נכנס רקדן.
תוך כדי ריקוד הוא עושה את עצמו מפיל משהו אל הרצפה. כשהרקדנית מתכופפת בנימוס להרים את "הדבר", הוא מנסה להיצמד אליה תוך שהוא מבצע תנועות ישבן שקשה לטעות בהן... ברגע האחרון קמה הרקדנית והודפת אותו מעליה. היא מתכופפת, והוא מסתובב מסביבה, ומנסה שוב ושוב, והיא כמעט מסכימה. אבל תמיד ברגע האחרון היא מתעשתת ובורחת. לבסוף, כשנראה שהרקדנית מתפתה והם בדרך לממש את תאוותם על רחבת הריקודים, נכנסת רקדנית אחרת וגוררת את הרקדן אליה. הריקוד הזה משחק את היחסים בין עבדים ושפחות בקובה הקולוניאלית: האשה הלבנה מנסה למנוע מבעלה לפלרטט עם השפחה שלו. הוא אמנם מנסה לשים ללעג את האדון ומנסה לחנך את השיפחה לעמוד על שלה, אך בו זמנית מציג מערכת יחסים די מינית בין האדון לשפחה. במאה השבע-עשרה נפוץ באנגליה ריקוד זוגות שנקרא "אנגליש קאונטרי דאנס" או בקיצור "קאונטרי-דאנס", הריקוד נדד לרחבות הריקודים בצרפת, שם נהיה ל"קאונטראדאנס", ומשם לספרד שם הפך ל"קונטראדאנסה". ריקוד זה בוצע על ידי מספר זוגות במקביל והתאפיין בחילופי מקומות רבים של בני הזוג בינם לבין עצמם, ובין זוג אחד למשנהו. במאה השמונה עשרה, כשספרד פגשה את קובה. הפך ה"קונטרהדאנסה" ל"דאנסה" ונהיה לריקוד הלאומי של קובה הכבושה. במאה התשע-עשרה הגיעו לקובה חוואים ועבדים שנמלטו ממלחמת העצמאות בהאיטי השכנה, העבדים האפריקאים תבלו את הדאנסה ב"סינקווילו" - מין הפסקה-סינקופה שהפכה את הריקוד לפחות מערבי. אחת מצורות הביניים האלה של הדאנסה הולידה את הטנגו. באותו זמן, התמזג ריקוד ה"רומבה" שהיה כאמור פנטומימה חושנית, אל תוך ה"דאנסה", ועד סוף המאה התשע-עשרה הוחלף הדאנסה הרשמי והמכובד בריקוד סקסי, קליל וספונטני יותר - ה"דאנסון". הדאנסון נפוץ בעיקר בקרב המעמד העשיר והמבוסס של קובה. מעמד הביניים והעבדים רקדו את גרסה הפחות מעודנת שלו את ה"סון". זה האחרון היה פופולארי גם בקרב התיירים האמריקאים שמלאו את האי. הדאנסון, בעזרת דמיון מפותח ומספר המצאות מוסיקליות, היווה את הבסיס ל"ממבו" ובעקבותיו גם ל"סלסה".
בחזרה למעלה
כיצד הגיעה הסלסה אלינו
הכל התחיל בערך בשנת 1988 במסעדה/מועדון/בית קפה קטן ברחוב הירקון בתל אביב. למקום קראו מועדון סיגל ופעם בשבוע במוצאי שבת היה המקום הופך למועדון סלסה. הרבה בזכות העובדה שבעל המקום דרום אמריקאי במקור נתן זכות קיום למוסיקה מהבית. התקליטן הראשון בארץ של סלסה היה קלאודיו נדל (תקלט במשך שנים במועדון פורטו לוקו ומנגן היום גיטרה בס בהרכבי סלסה שונים). קלאדיו היה מנגן בזמנים ההם מוסיקה מקלטות, אם עדיין היום קשה להשיג את המוסיקה דמיינו לעצמכם עד כמה קשה היה להשיג אותה אז. מועדון סיגל משך אליו בעיקר לטיניים, רובם היו מה שנקרא בפינו היום עובדים זרים אבל ההבדל היה עצום. מדינת ישראל באותם שנים לא קלטה עדיין כמות כה גדולה של עובדים זרים. עוד נקודה חשובה לציון היא העובדה שרבים מבין אותם "עובדים זרים" היו בעלי השכלה גבוהה אומנם רבים מהם הגיעו לארץ מתוך מטרה למצוא עבודה אך עובדת היותם משכבת אוכלוסיה גבוהה יותר גרמה לחיבור די מהיר בינם לבין הישראלים הבודדים שמצאו דרכם למועדון סיגל. נקודה נוספת היתה שבמצב שהיה אז (סך כל הקהל בסצנת הסלסה בישראל עמד על כמות של לא יותר מ 100 איש) הם היו הרקדנים הטובים ביותר. במבט לאחור אני עדיין יכול להגיד שחלקם היו טובים מכל מי שרוקד בארץ היום. הישראלים שהגיעו למועדון היו ברובם בעלי עבר או קשר לדרום אמריקה או בנות ישראליות שהמפגש עם הגברים הלטיניים בעלי השיער הארוך הגוף החסון וצבע השוקולד עשה להן משהו היו גם בודדים כמוני שלא היה להם כל קשר ונסחבו למועדון בכוח אבל ברגע שדרכה כף רגלו של מישהו במועדון סיגל והיתה בו אהבה למוסיקה ולריקוד הוא נתפס. היום כשמישהו רוצה ללמוד לרקוד סלסה האופציות כמעט בלתי מוגבלות אבל באותם ימים היכולת של ישראלי ובמיוחד לגבר היתה כמעט אפסית, לנשים היה קצת יותר קל כיוון שהדרום אמריקאים אהבו את הישראליות ובאמצעות הריקוד השיגו הרבה יותר… אבל לגבר לא היו אופציות מרובות למעט לשבת ולצפות ולנסות ללמוד לרקוד מתוך הצעדים שרואים אצל האחרים. אני זוכר ישראלי אחד שבכל זאת הצליח ללמוד אולי בזכות העובדה שהיו לו אחיות שהגיעו ביחד איתו למועדון אחיותיו כנראה למדו מהדרום אמריקאים ולימדו אותו, אבל לראות אותו רוקד היה פשוט חוויה בלילה הראשון שהגעתי למועדון סיגל צפיתי בו רוקד עם בחורה ישראלית ופשוט לא יכולתי להסיר את עיני מהם. (אני זוכר אחרי 4 שנים בערך שכבר ידעתי לרקוד העזתי סוף סוף להזמין את אותה בחורה לרקוד וזה היה כמו להגשים פנטזיה קטנה). אבל הבעיה הקשה של היכן ללמוד לרקוד בצורה שתדבר אלינו הישראלים היתה הסיבה העיקרית לעובדה שהסלסה בישראל נשארה בסדרי גודל קטנים למשך שנים רבות
מקומות נוספים נפתחו אחד מהם היה מעל עולם הדממה בדולפינריום בימי שישי ומועדון סיגל הלך לעולמו. (המועדון ובעליו החליפו ימים מקומות מי שזוכר מקום שנקרא ה Penny Last אבל בסופו של דבר גם מועדון סיגל נעלם) היה לנו אז מקום אחד בלבד לרקוד בו סלסה וכל הקהל (עכשיו כבר היו בערך 102 איש) היה מגיע בימי שישי. עוד מספר מקומות נפתחו כדוגמת מועדון מאחורי הים בו תיקלט ססר (שגם הוא היה בין ראשוני מועדון סיגל וכיום הנו תקליטן הבית של מועדון "פורטו לוקו") במאחורי הים החלה להופיע להקה שלימים הפכה ללהקת אטרף והמועדון במלון מיאמי ורבים אחרים. רק בשנת 1991 לערך, אזר אומץ ויוזמה אחד מאותם ישראלים בעלי רקע דרום אמריקאי שהיה רוקד איתנו במועדון סיגל, הוא החליט לפתוח חוג בו ילמדו ישראלים לרקוד סלסה. היה זה סנדר מליכסון מי שבמשך שנים לימד והפעיל את מועדון הפוקוס וכיום הנו בעליו של מועדון הביילטינו. סנדר בתחילת הדרך הפעיל חוג במועדון הפוקוס באוניברסיטת תל אביב, קשה לדמיין באיזה מצב היתה הסלסה בישראל היום, ללא כושר ההתמדה והנחישות שגילה סנדר!!! במשך למעלה משנה בכל יום ראשון בחוג שכמות האנשים בו לא עלתה על 30 עד 50 איש המשיך סנדר לנסות וללמד את הישראלים לרקוד סלסה, אני זוכר שהיות ולא היה לנו מקומות ללכת לרקוד שמועה על השתתפותו של סנדר בפסטיבל מחולות בכרמיאל גרמה לנו לנסוע עד לשם בכדי שאולי יהיה לנו עוד ערב לרקוד בו. לצערנו בסופו של דבר סנדר לא היה במקום אבל הנקודה היא שבאותה תקופה היינו מוכנים לעשות הכל בשביל עוד ערב אחד של סלסה. ההתמדה והנחישות ביחד עם השילוב של אוניברסיטת תל אביב הביאו בסופו של דבר להצלחת החוג משבוע לשבוע עלתה כמות הרוקדים ובכל שבוע עוד ישראלי נדבק במחלה. בשנת 1993 התקיימה במועדון הפוקוס תחרות הסלסה הראשונה בה זכה ישראלי במקום הראשון וכמות הישראלים הרוקדים הלכה וגדלה. באותה שנה נסענו בני ואני למדריד מתוך חיפוש אחרי המוסיקה והריקוד. בני האמין כי יש מקום לסלסה בישראל במהלך השנים ניסה להביא את אהבתו למוסיקה לכלל הציבור והיה הראשון שהביא לארץ אומן סלסה בסדר גודל עולמי (טיטו רוחס - בהופעה בסינרמה) אבל לפני מספר שנים פרש מעולם הסלסה באופן פעיל אך עדיין נמצא ומעורב באמצעות אתר האינטרנטsalsa ben מעניינת העובדה שהסלסה במדריד התחילה פחות או יותר באותה תקופה בה היא התחילה בישראל אבל ההבדל הגדול היה שבשנת 1993 במדריד היו מועדוני סלסה בכל ערב ואילו בישראל עדיין היינו במצב בו סלסה ניתן היה לרקוד מקסימום פעמיים בשבוע. הסיבות לכך הן די מובנות:
1. השפה - החיבור של הספרדים לסלסה בזכות השפה היה מיידי לעומת הישראלים שלא הבינו את השירים.
2. העובדה שמדריד הינה מקור משיכה לאלפי דרום אמריקאים במיוחד קובנים סייעה להתפתחות הריקוד במדינה. כשחזרנו לארץ היה בידינו אוסף דיסקים מרשים ביותר והדרך לפתיחת מועדון היתה קצרה ביותר. המקום הראשון היה אלון 90 בדרך יגאל אלון 90 מול הסינרמה ומשם נדדנו לאין ספור מקומות.
מאז ועד היום נפתחו עשרות של מועדונים נזכיר את מועדון מקסים שרבים זוכרים בתקופה מסויימת כפי שאני זוכר את מועדון סיגל כהמקום בו נחשפו למוסיקה ולריקוד הטוב ביותר שהיה בישראל. מועדון הפורטו לוקו בנמל תל אביב שעדיין הנו אחד המועדונים המובילים בתחום הלטיני בישראל ושבלעדיו לא הינו מקבלים את הג'רוזלם סלסה באנד ולהקות אחרות היו עוד עשרות מקומות שנפתחו ונסגרו וכיום ניתן למצוא מועדונים בכל פינה בארץ. אבל הסיפור האמיתי של הסלסה בישראל קרה וקורה בשנתיים האחרונות. למרות כל האמור מבחינת הריקוד האופציות היו מוגבלות הן מבחינת שיטת הלימוד והן מהעובדה שלא היו מספיק רקדנים בארץ שניתן היה ללמוד מהם אפילו רק מהסתכלות. רק בשנת 1997 כאשר חזר שלומי חיים מקובה (היה אחד מהשותפים שהפעילו את מועדון מקסים) והביא עימו קלטת וידאו המלמדת את ריקוד הרואדה קרה דבר בארץ. בתחילה היתה זו הקבוצה של החברה שהפעילו את מועדון מקסים באותם ימים (שלומי, ססר, דודי, ארז ואני) שלמדנו את הריקוד ביחד עם בנות זוג והיינו היחידים שרקדו רואדה בארץ. בכל מקום שהגענו אליו המעגל שהיה נוצר מסביבנו היה עצום, נסיון של שלומי ללמד את הישראלים האחרים רואדה במועדון מקסים בימי רביעי לא עלה יפה אבל הביקוש היה עצום וכידוע כשיש ביקוש יהיה מי שיספק את הדרישה. מקומות וחוגים כגון מרכז ביכורי עיתים בהנחיית אייל בנטל וחוגים בהדרכת גל שריג מלטינגייט (אחד הישראלים הראשונים שהיו בקובה והביאו ביחד עם שלומי את הרואדה לארץ) החלו ללמד את הרואדה. הקהל הישראלי מצא מייד את מקומו על פני כדור הסלסה, העובדה שסוף סוף ניתן היה ללמוד צעדים ווריאציות ותרגילים בעלי שם ורמות קושי כמו גם העובדה שהריקוד נלמד ונרקד במעגלים יצרה לדעתי מצב בו רבים ראו בריקוד מעין תחליף לריקודי העם של הדור הקודם. השיפור ברמה וההמונים לא אחרו להגיע. שנת 2000 היתה השנה הלטינית בכל העולם אומנים כדוגמת ריקי מרטין, אנריקו אגלסייס, גניפר לופז ואחרים שרו בספרדית וכבשו את מצעדי הפזמונים בכל העולם. גם לפריחתם של הטלנובלות בישראל היתה ועדיין יש השפעה מדהימה על התפתחות הסלסה בישראל. קהל רב הגיע למועדוני הסלסה ולחוגים השונים מתוך רצון להתחבר לשפה אותה שמע וראה בטלויזיה אבל עם הכמות תמיד גם באה ירידה באיכות. חוקי השוק הם פשוטים כשיש ביקוש תמיד יהיו יותר כאלו שרוצים לספק את הביקוש ממה שבאמת נדרש. תופעת פתיחת המועדונים בכל יום ובכל מקום שטפה ושוטפת את ישראל עד עצם היום הזה. בעיות מהותיות כגון העובדה שקהל הסלסה אינו קהל עשיר (צריך לזכור חולים בחיידק הסלסה יוצאים לרקוד בין 3 ל 5 פעמים בשבוע בחישוב פשוט ברור שההוצאה הכספית היא גדולה לעומת אלו המבלים במועדוני מוסיקת האוס לדוגמא היוצאים פעם בשבוע) עוד עובדה המקשה על התפתחות המועדונים היא העובדה שתרבות הבילוי בארץ בכל הקשור לסלסה אינה מחברת בין ריקוד ואלכהול כפי שנהוג בכל העולם מה שגרם לחוסר רצון ברור של בעלי מועדונים ממתן אופציה לבילוי סלסה כתוצאה מהכנסה נמוכה בבר.
בנוסף העובדה כי רבים מבין מפעילי המועדונים החדשים עשו זאת מתוך חוסר הבנה או מתוך מחשבה שזהו הלהיט היומי וחובה לפתוח ערב סלסה כמו גם תחרות פראית ולפעמים אפילו מכוערת יצרה מצב מדהים, מיטב המועדונים בארץ נפתחו לערבי סלסה במחיר כניסה אפסי או בחינם כשהעיקרון היה כמה שיותר בכמה שפחות. חידושים במיוחד בתחום המוסיקה היו משימה כמעט בלתי אפשרית וגם כיום ברוב המועדונים למעט בודדים ניתן לשמוע פחות או יותר את אותה מוסיקה מנוגנת בכל ערב. העובדה שריקוד הרואדה הינו ריקוד אשר מלומד ברוב המקומות בארץ כתרגילים כאשר כמעט ואין הקפדה על שמיעת המוסיקה ההובלה והקצב יצרה מצב בו לא משנה איזה שיר יושמע במועדון תמיד תוכלו למצוא קבוצה שרוקדת רואדה (יצא לי כבר לראות חברה שרוקדים רואדה על מקצב מרנגה וזאת לא מתוך צחוק אלא מתוך אי ההבנה שמנוגן שיר מרנגה). לסיום הטלנובלות אשר בהן מושמעים שירים בספרדית נחשבים כמקצבי סלסה והפכו להיות השירים המושמעים במועדונים, כתוצאה מהעובדה שהמקור היחיד לחשיפת הקהל למוסיקה הוא באמצעות תוכניות טלויזיה אלו. כל העובדות המתוארות הפכו את עולם הסלסה ישראלי למשהו אחר, אחר מכפי שקרה לסלסה בכל מקום בעולם. לא פלא שמאותם ישראלים שהחלו את דרכם בשנת 1988 במועדון סיגל נשארנו בודדים הממשיכים לעסוק או לבלות באופן קבוע בסלסה. אם במקרה יגיע אחד מאותם בודדים של ההתחלה לבילוי באחד המועדונים הפועלים כיום רוב הסיכויים שכעבור זמן קצר הוא יעזוב בשאט נפש ובדחייה. מצד שני לדעתי הגיעה הסלסה במצבה כיום לאיזו רמת שיא מסויימת, מכאן קיימות מספר אופציות להתפתחות. ההתפתחות הטבעית תהייה (כך אני מקווה) מקומות קטנים אשר יפעלו לפי הקהל שיאכלס אותם לדוגמא מועדון שינגן רק מוסיקה קובנית או אחר שישמיע רק סלסה קולומבינית, למועדונים אלו יגיע קהל בעיקר מתוך התחברות למוסיקה ולריקוד ולא כפי שקורה היום "מעיקרון העדר" (לאן שכולם הולכים גם אני אלך). כמי שחיי נושם ואוכל את הסלסה בשנים האחרונות אני ממשיך להאמין שעדיין יכול להיות בארץ משהו אחר, מדינת ישראל ייצרה בשנים האחרונות רקדנים ברמה עולמית ואני לא מגזים רקדנים בעלי שם בקהיליית הסלסה העולמית אשר ביקרו בארץ או נפגשו עם רקדנים ישראלים הביעו את דעתם החיובית והמפרגנת בעשרות אתרי אינטרנט בעולם. לסיכום הסלסה בישראל עברה תהליך מוזר ומשונה אך בראיה אופטימית אני תקווה שמכאן האיכות תלך ותשתפר היות והכמות בהחלט גדלה.
בחזרה למעלה